בזמן שהעינים נשואות לסכנת קריסת בתי החולים מחולי קורונה, הדרמה האמיתית והשינוי העמוק לאורך זמן ברפואה, ולא בהכרח לטובה, מתרחשים ברפואת הקהילה, בקופות החולים. רופאות ורופאי המשפחה והילדים בקופות החולים מתמודדים היום עם מצב מורכב שיש לו השלכות ארוכות טווח על יחסי מטפל-מטופל. 98% מחולי הקורונה מטופלים היום בבתיהם או במלוניות על ידי קופות החולים, ובצד זה נשטף אל פתחן צונאמי של תחלואה הנילווית לסגר: חרדה, דכאון, יציאה מאיזון של מחלות כרוניות, איחור באבחנה וטיפול, אלימות במשפחה ועוד. מפתיע לדעת שגל תחלואה זה, הקשה יותר מהקורונה עצמה, אינו נמדד, לא נלקח בחשבון בקבלת ההחלטות ולמעשה משרד הבריאות מתעלם ממנו. אך אין זה רק עומס העבודה הקשה ברפואת הקהילה: מהות הטיפול הרפואי הולכת ונשחקת כתוצאה מהנחיות מנהלתיות וממשטור הטיפול, הנוטלים ממטופלים וממטפלים את האוטונומיה הנמצאת בבסיס יחסי מטפל- מטופל בעידן המודרני.

כרופא משפחה פעיל ויועץ קורונה לרופאים, ובשיח עם קולגות במדיה חברתית, הולך ומתחוור לי השינוי המהותי העובר על הרפואה היום. הנחיות משרד הבריאות הנוגעות למעקב, טיפול ובידוד חשודים וחולים בקורונה מורכבות, בחלקן שרירותיות, הגיונן המקצועי אינו תמיד ברור אף לרופאים עצמם והן משתנות חדשות לבקרים בלי התראה מראש. דרגות החופש שמאפשר משרד הבריאות לקופות החולים בהתאמת ההנחיות למציאות בשטח מצומצמות עד לא קיימות. כתוצאה, שיעור ניכר של מפגשי רופא-מטופל הנוגעים בעת הזאת בחשיפה, תחלואה ובדיקות לקורונה הפך להיות דל בחמלה, רווי שיח טכני ולעיתים אף מתאפיין בעימות: האזרח הסבור שעליו להיבדק לקורונה אך אינו עומד בהתוויות לבדיקה, או החולה המאומת המעוניין להשתחרר מוקדם מבידוד הבינו למרבה הצער שעליהם לשקר לרופא כדי להשיג את מבוקשם. הרופאה, שבבסיס הוויתה האמון ההדדי עם המטופל, אינה יכולה ואין זה תפקידה לקבוע האם המטופל דובר אמת, ומנגד עליה לעמוד בהנחיות שאינה מבינה את הגיונן ושאינן מותירות בידה כל גמישות בקביעת אופן הטיפול. לכל אלה מתוספים הבדידות היחסית והמחסור בתמיכה המאפיינים את עבודתן של הרופאות והרופאים העובדים במרפאות קטנות ובמערכת קהילתית מבוזרת.

על כך יש להוסיף את השחיקה הקשה ממנה סובלים גם בשגרה עובדי מערכת הבריאות ובראשם הרופאים, ואת המעבר, מחויב המציאות כדי למנוע הדבקה, למפגשי רפואה מרחוק, ומתקבל שילוב מסוכן הפוגם במרחב יקר הערך, המבוסס על אמון, שבין הרופא למטופל. ההצמדות הנדרשת מהרופאים להנחיות מנהלתיות נוטלת מהם את הרשות להפעיל את שיקול דעת הקליני, שהוא ליבת המעשה הרפואי, במקרים הרבים שאינם עונים בדיוק להגדרות. תחושת חוסר אונים המופיעה אצל המטפל באין לו יכולת להשפיע היא גורם מרכזי לשחיקה בעבודה. עבודה שאינה עולה בקנה אחד עם ערכי המקצוע היסודיים היא הבסיס לפגיעה המוסרית ( Moral injury ), תסמונת דמוית טראומה שאף היא נמצאה כתורמת מרכזית לשחיקה. עבודה מרחוק, ככל שהטכנולוגיה מאפשרת היום וטוב שכך, אינה מספקת למטפל ולמטופל את אותה רמה של  קשר ואמון החיוניים למעשה הרפואי, ואת הסיפוק ששואב המטפל מהאינטראקציה עם המטופל. שחיקת המטפלים במערכות בריאות הוכרה בשנים האחרונות כתופעה הפוגעת קשה במטפלים ובמערכת, משבשת את איכות הטיפול הרפואי ומובילה לנטישת רופאים את המקצוע הנמצא גם כך במחסור.

הנהלת מערכת הבריאות, שהרופאים שבה כבר לא נגעו בחולה שנים רבות, מנותקת מהשטח. בחתירה למנוע תחלואה מקורונה בכל מחיר ולהיענות לגחמות פוליטיות, בלי להתחשב בנזק הבריאותי והכלכלי הקולטרלי, היא אינה פועלת לקידום בריאות הציבור  בהתאם להגדרת ארגון הבריאות העולמי מהי בריאות: "מצב של רווחה גופנית, חברתית ונפשית מושלמת, ולא רק היעדר מחלה." לנזקי הקורונה אפשר להוסיף כעת את שחיקת הרופאים והמטפלים, המשתרשרת ישירות לפגיעה במטופלים ובמערכת הבריאות.

בתוך המערכה בגל התחלואה מקורונה אסור להפקיר את הלוחמים במערכה. יש צורך דחוף להכניס במכלול השיקולים ובקבלת ההחלטות את המשמעויות של המגיפה השניה שתישאר איתנו עוד שנים לאחר חלוף מגיפת הקורונה: שחיקת הרופאים וערעור המרחב מטפל- מטופל. בחיזוק מערכת הבריאות נוח לברוח לטיפול ב"ברזלים", לתוספת מיטות ולהקמת מחלקות חירום שמצטלמות יפה אבל במילא אין צוותים להפעיל אותן. הכרחי להתמקד היום באדם שבמערכת. צוותי הרפואה סובלים מקוצר נשימה, כמו מטופליהם החולים בקורונה. אבל אצל הרופאות והרופאים זהו קוצר נשימה מתמשך שמקורו במצב המשברי במערכת הבריאות בו הם נתונים מתמיד וכעת עוד ביתר שאת, מצב שאינו מחויב המציאות. מנהיגות רפואית הרואה את האנשים, טיפול נאות בצוותי הרפואה ותוספת כח אדם חיוניים כאויר לנשימה, וכדי להחזיר לרפואה את הנשימה והנשמה.

ד"ר יואב יחזקאלי 1.12.2020 מאמרים