סוחרי גופות – כתב ד"ר תומר קוקס (אוניברסיטת בן גוריון)

מלחמת וייטנאם, שהשתרעה על פני שני עשורים באמצע המאה הקודמת, לא היתה פרק מזהיר בתולדות האומה האמריקאית או האנושות.
ההרפתקה הפזיזה, שחסתה תחת המאבק בהתפשטות הקומוניזם הפכה לסאגה מתמשכת של איוולות על גבי איוולות אשר עלו בחיי מיליונים.
ככל שהעסק הלך והסתבך, פשתה בקרב ראשי הצבא האמריקאי והמדינאים נוסחת ״ספירת הגופות״.
בהיעדר היכולת להציג בפני האומה הישגים צבאיים, התקדמות במערכה ושימור האמונה בצדקת הדרך – התרכז כל השיח בחשבונאות הסוכמת את ערימת הגופות בשני צידי המתרס. Body count.
יום ״טוב״, היה יום בו ערימת הגופות בצד השני הייתה גדולה משמעותית מהערימה שבצד שלך. כך, בכל יום מחדש, היו מחשבוני הגוויות נשלפים ודיווחים עיתונאיים עסקו בנתחי בשר מוטלים ללא רוח חיים. היה זה הפרמטר שקיבע נצחונות והפסדים.
גם בלבנון, ״הוייטנאם שלנו״ במידת מה, זכורות השנים בהן קרב הגרילה האינסופי הסתכם בימים רעים וימים טובים שהיו תלויים ישירות בכמות הגופות שכל צד נאלץ לסכום.
נדמה כי כולנו הפכנו בשנה האחרונה לסוחרי גופות.
מחשבוני תמותה נשלפים מכל עבר, כל בדל גרף הסוכם תמותה יומית במחוז בפאתי לימה או מדריד, הופך לנחילי ציוצים שמטרתם לקבע את הנראטיב בו תומך הצייצן.
לפעמים זו תמותה כוללת, לפעמים רק מהנגיף, לפעמים תמותה בהשוואה ל-2019, עיתים תמותה פר מיליון נפש וכך הלאה.
מחול שרשורים אינסופי, מלא פאתוס, שתובע בעלות על דעת הקהל, אם בכלל דבר כזה קיים.
גם אני השתתפתי ב״חגיגה״, במקל, בסרגל, בציוץ ובריטווט.
מה שבא ליד. לרוב אני מניח לסערות-רשת על סוגן לחלוף מעל לראשי.
הפעם לא.
כבר בסוף פברואר, הרגשתי לבד. חשבו אחרת ממני. מי יותר ומי פחות, אבל מצאתי עצמי בדעת מיעוט. זה היה מתסכל ומדכא.
אולם, ככל שנקפו הימים, התחלתי לראות, טיפין-טיפין, אנשי בריאות, מדענים ורופאים שדעותיהם קרובות לשלי.
שבועות הצטברו לחודשים, והתחוור כי ״קץ האנושות״ או ״השפעת הספרדית 2.0" או ״תמותה של יותר משישה אחוז״ היו חלק קטן מתחזיות אפוקליפטיות שלא התממשו.
קולות אחרים הפכו צלולים ובולטים יותר.
חברים זיהומולוגים ופנימאים שראו מחלקה פנימית אחת או שתיים בימי חייהם, אפידמיולוגים בעלי שם, אנשים שניהלו מערכות בריאות, אימונולוגים בכירים,אנשים שעסקו בבריאות הרבה לפני ש-2020 התנפלה עלינו משום מקום.
לכך הצטרפה הצהרת בארינגטון ( The Great Barrington Declaration), אותו מסמך עליו חתומים היום למעלה מחמישים אלף רופאים, מדענים ואנשי בריאות.
הרגשתי הרבה פחות לבד.
בעיקר על רקע התארגנות מקומית בדמות ״מודל ההיגיון הבריא״ בהקמתו השתתפו הפרופסורים מוניץ, גרליץ וקימרון, חוקרים במחלקה בה עשיתי דוקטורט אי אז לפני שנים באוניברסיטת ת״א.
אולם מול זה קמה התופעה הלא נעימה של אנשים האוחזים זה את זה בצווארם הווירטואלי ומתקוטטים ברשתות, כל אחד ומחשבון ספירת הגופות שלו. וכך קורה כי קבוצה של מדענים ורופאים שפיתוחים שבהם הם היו מעורבים מצילים חיי אדם מדי יום ביומו, שמחקרים שלהם חושפים מנגנונים ביולוגיים בעלי השלכות ארוכות טווח על בריאות הציבור, מתויגת בשמות גנאי כמו ״מכחישי קורונה״, ״מפיצי שקרים״, ״מקריבי זקנים״ ו״מתנגדי חיסונים״.
זה מכבר לקחתי חלק בכתבה שצולמה לתוכניתו של ירון דקל ששודרה בשישי בערב באולפן של תאגיד השידור הציבורי.
במהלך הכתבה, אני ושאר המרואיינים הדגשנו חזור והדגש כי המחלה הקשה קיימת ואין אנו מכחישים קיומה. מה רבים היו הפלא והתסכול, כאשר עם תום הכתבה, פנה המגיש לפאנל המומחים, ואחד הפרופסורים הסיר את המסיכה ומיד קרא לנו ״מכחישי קורונה״.
האם למילים אין יותר משמעות?
לאן תגיע עוד הנדסת התודעה המביכה הזו?
האם ההסתכלות מבעד למנסרה הצרה של מיגור הקורונה, היא המטרה היחידה ואין עוד בלתה?
האם זנחנו את המחלות האחרות, שלא הפסיקו את קציר הדמים הקבוע שלהן?
האם אין מקום לדעה של מומחים בעלי שם עולמי הגורסת כי לסגרים כוללים ישנו פוטנציאל הרס שיחריב נדבכים רבים של החברה? הן בהיבטים כלכליים, חברתיים ותרבותיים ועל אחת כמה וכמה השפעה בריאותית שלילית?
האם לא מגיע לנו מקום בשולחן העגול למען נשמיע קולנו, באופן שמגובה בנתונים ותצפיות שהצטברו בשנה האחרונה?
האם עומס על בתי החולים, אותו תרחיש אימים ממנו הוזהרנו חדשות לבקרים הוא אכן מחזה כה נדיר במחוזותינו? דמיינו חורף ישראלי ממוצע: תפוזים טעימים, ממטרים פזורים, התכרבלות בתוך שמיכת פליז מול הטלוויזיה. בסוף יומן החדשות תופיע כתבת חורף קבועה: "עומס של 200% בבתי החולים", כתב הבריאות בפנים מודאגות מראיין זקנה המוטלת במסדרון כאבן שאין לה הופכין.
מתראיינת גם מתמחה צעירה עם עיניים טרוטות שזה עתה מסיימת תורנות מייאשת וראש המחלקה מתריע שהמצב על סף קריסה, אי אפשר עוד להמשיך ככה.
הכתבה מסתיימת, אנחנו מפהקים, מפטירים איזו הערה על המצב הבלתי נסבל ומעבירים ערוץ.
אז אני הראשון שיקפוץ ויסכים כי מערכת הבריאות בישראל חייבת להשמין. על רקע הפריון הישראלי המפורסם, נזדקק לעוד מיטות, עוד ידיים מקצועיות ועוד תשתיות.
ומאחר שהתקצוב לא גדל בד-בבד עם האוכלוסין, העומס רק צפוי להחמיר.
מחד, משמח מאוד שבריאות הציבור מקבלת את הזרקור הראוי לה. מאידך, הבה נשאל עצמנו אם זוהי הדרך? האם הפלת "פטיש-חמישה-קילו״ בדמות סגר חונק על המשק לא תביא לתוצאה הפוכה? האם מרוב התרכזות בפן אחד של החברה, לא נקריב בדרך ציבורים שלמים במדינה שגורלם מי ישורנו? האם מיתון חריף, תוצר של סגירת המשק וריסוק עסקים קטנים ועצמאיים, יאפשר הקמת חדרי מיון? רכישת מכשור רפואי מתקדם? גיוס צוותים?
חוסר היכולת לעשות זאת עלול להתבטא באובדן רב של שנות חיים מצטברות, אותן שנות חיים שניסינו להציל במהלך המשבר הנוכחי באמצעים לא מידתיים.
נושאת הלפיד שלנו, שבדיה, לא עשתה סגר אף לרגע, אפשרה לחינוך, למסחר ולתנועה להתקיים והשתמשה במגבלות מינוריות יחסית (אגב, גם שכנותיה הנורדיות הורידו מגבלות לפני חודשים רבים). את 2020 הם יסיימו ללא תמותה עודפת. חד וחלק.
תמצאו רבים שישוו ל-2019, שהיתה אחת השנים הקלות בתולדות שבדיה, אבל אם תשוו לממוצע הרב-שנתי, נאדה.
ובשאר העולם, במקום לנסות ללמוד, להבין איך מכילים, איך מקיימים שגרה שתעזור לחברה לפרוח מחדש, נתלים בכל שביב כתבה שלילית על הסקנדינבים כדי להוקיע. כי אם הם צדקו, זה אומר שאנחנו טעינו בגדול. וזה? לא, זה לא טוב לנו.
בפועל – היכולת המוכחת לקיים חברה לצד מחלה ויראלית קשה, התגשמה מול עינינו – רק לקחת, לעשות התאמות ולאמץ.
זה יהיה פשוט?
לא. ודאי לא פשוט כמו לסגור הכל.
אבל זה יהיה נכון, ויאפשר לחברה הישראלית להחזיר לעצמה שגרה ברוכה תוך התייחסות מיוחדת לאנשים שהנגיף מהווה סכנה עבורם, ואם החיסון יצליח, מה טוב.
מחשבון ספירת הגופות הגדול מכולם הוא זה שבודק תמותה כללית עולמית ב-2020. על פי התחזיות המוקדמות, אלו
שניתנו לפני פרוץ המשבר, היו צפויים למות כשישים מיליון איש במהלך 2020. ככה זה כשהאוכלוסייה מונה שמונה מיליארד לערך, יש הנולדים ויש המתים.
בקרוב סופרי הגופות יתכנסו לחשב וייווכחו כי, ראו זה פלא, למרות המגיפה שהשתוללה, בעולם מתו בערך…
שישים מיליון איש. יהיו מקומות בהם תהיה תמותה עודפת לעומת השנה שעברה. זה נכון תמיד. קחו מדינה, לכו אחורה עשר שנים וחפשו שתי שנים עוקבות עם עליה של 10% בתמותה ביניהן.
תמצאו הרבה כאלה. אז 2020 שנה קשה? בהחלט.
אבל מה עם השנים הקשות האחרות? אלו שהיו ואלו שעוד צופן לנו העתיד?

Tomer Cooks

 

Elad Boneh

 

 

ד״ר תומר קוקס 24.12.2020 מאמרים

המחלקה למיקרוביולגיה ואימונולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון