בית-חולים "לניאדו", מרכז רפואי לא-גדול בשולי גוש דן. משרת כחצי מיליון תושבים: יהודים, ערבים, חילוניים, דתיים, חרדים, עולים חדשים, תיירים – מגוון אנושי של החברה הישראלית. מדגם מייצג בגודל של 5-6% של האוכלוסייה בארץ.

גם הצוות בחדר-המיון דומה בהרכבו למטופלים שנדרשים לשירותיו, כ-150 בכל יום: חולים, פצועים, נפגעי תאונות – כל המגוון.

חדר-המיון (ובשמו הנכון "מחלקה לרפואה דחופה" – מלר"ד) ישן, צפוף, לא נוח, אך יש בו את כל שנדרש לטפל בכל סוגי המצבים הבריאותיים הדחופים, והוא אף זכה השנה לציון לשבח (מקום ראשון) בקבוצת חדרי-המיון שדומים לו בהיקף פעילותם במבדק הארצי של משרד-הבריאות.

הצוות הסיעודי – אחיות וכוחות-עזר – ברובו חרדי, אך לא רק, משרה אווירה מיוחדת: נעימות, אמפטיה, אנושיות, חמלה והרבה רצון טוב. באמת אווירה מיוחדת. בניגוד בולט לדחיפות החירום והעשייה – השקט מרשים בנוכחותו.

הקורונה נפלה עלינו בחורף שעבר כעל כולם: בתחילה איום ופחד מהלא-ידוע, מחלה חדשה ולא-מוכרת עם תחלואה קשה ותמותה נוראית שלא התנסינו בשכמותה מעולם, תמונות זוועה בטלוויזיה, מחסור בציוד וחוסר-ידע.

ובעיקר – פאניקה אצל מקבלי ההחלטות שזרמה למטה ומהר מאד פשתה בציבור.

"קץ האנושות" ­­– אני מצטט את ראש-הממשלה.

התארגנו מהר: בתחילה הקצנו אגף בתוך המיון לחשודים ולחולים, והשתמשנו בציוד המיגון המועט במשורה, אך מהר מאד למדנו שהשד אינו נורא כל-כך. בית-החולים סגר מחלקה ו"סיפח" אותה לחדר-המיון, ואנחנו איישנו את המחלקה כאגף נוסף במיון, ייעודי לחשודים ולחולים בקורונה. וגם ציוד המיגון התחיל להגיע.

עוד שגרת מיון.

בלי פאניקה. בלי רעש. בלי התלהמות. בלי הצהרות פומפוזיות ובלי דרישות חריגות. עבודת מיון שדורשת הרבה יותר תשומת-לב, זמן ואמצעים: יש להתמגן לפני הטיפול בכל חולה, הטיפול מסורבל ואיטי יותר, החולה מבודד בחדר משלו. הכל אחרת, והעומס גדול ומתמשך ושוחק.

לנו קשה יותר אך מי שבאמת משלם את המחיר הם החולים.

החולים ה"רגילים", מופחדים ע"י רופאים ומומחים ופוליטיקאים מעל כל מסך, לא מגיעים למיון. חולים עם גידולים סרטניים מגיעים מאוחר, כאשר מחלתם מפושטת. חולי-הלב מגיעים מאוחר, וסובלים מסיבוכים שהיו עשויים להימנע, וחולים עם שבץ מוחי נשארים בבית ונותרים עם נכות בת-מניעה.

ההפחדה עבדה. כל העולם רק "קורונה, קורונה": האיום מהנגיף גובר כביכול על כל מחלה אחרת. ולא כך-הוא. האמת התחילה להתגבש ולצאת לאור, אך נדחתה ע"י ה"מומחים" והפוליטיקאים.

האמת המדעית:

מרבית הנבדקים ה"חיוביים" אינם חולים. סתם עבר בגרונם נגיף נשימתי, כמו נגיפים רבים אחרים, ולא גרם לכל מחלה. זה שסופרים אותם כ"מקרים" – זה כבר סיפור אחר. לא רפואי.

לא כל החולים ה"קשים" הם באמת קשים. ורובם מחלימים (ראה את הטיפול בחולים קשים במאה-שערים)

התמותה מהנגיף היא מזערית: שיעור המתים מכלל הנדבקים – infection fatality rate – הוא 0.0002 בגילאים 20-49, ומעט יותר – אך הרבה פחות משפעת – מגיל 50 עד 70.

המחלה קשה בעיקר אצל קשישים (80 פלוס) ואצל צעירים יותר עם מחלות-רקע, אך היא רחוקה מאיום על האנושות או על החברה ואף לא על בתי-החולים. ומרבית המתים הם מבוגרים מגיל 80 ודרי בתי-אבות.

ונכון, מדי פעם יוצא לתקשורת בקול רעם גדול מקרה של צעיר שהיה בריא וחלה קשה בקורונה, אך מקרים אלה נדירים, וכמותם אנחנו מכירים גם במחלות אחרות שאינן זוכות לתקשורת אוהדת.

וגם לחולים הקשים יש סיכוי של כ-75% ( ! ) להחלים.

למדנו לטפל בחולים הקשים: הנשמה ותמיכה לא-פולשניות, סטרואידים, נוגדי-קרישה, תרופות אנטי-וירליות. וככל-הנראה, מרבית החולים מחלימים מעצמם, עם תמיכה שלנו, שכן לא נמצא עדיין טיפול ספציפי יעיל במחלה.

אך לא עוד מפלצת מחלתית אימתנית.

נחזור למיון שלנו: בשקט, באורך-רוח ובמקצועיות, ובעיקר בלי פאניקה ובלי פחד. מיון כמנהגו נוהג, וגם החולים הרגילים חוזרים לקבל את הברור הרפואי ואת הטיפולים להם הם ראויים.

תפקודו של משרד-הבריאות בלתי-נסבל (ואולי אין זה משרד הבריאות?): בית-החולים שלי סגר 3 מחלקות, הקצה אחת לאגף נוסף במיון ואחת לחולי קורונה (ועוד אחת בכוננות). הוא לא הרשה לנו לפתוח מחלקה נוספת. לא רק לנו – לאף בית חולים: "תסתדרו". אף מיטה לא נוספה למערכת האשפוז לטיפול בחולים ה"חדשים". במחלקה פנימית א' הקשישים והקשישות שוכבים במסדרון. גם בפנימית ב' וגם בפנימית ג'.

כל מיליארדי השקלים נשפכים על בדיקות מיותרות לאנשים בריאים, על מכונות-הנשמה שאין בהן צורך, על בידוד, על סגרים ועל השבתת ילדים מלימודם, ללא הצדקה וללא בסיס מדעי או עובדתי.

אנחנו לא קיבלנו שקל אחד על מנת לפתוח מיטת אשפוז אחת נוספת.

ובנימה אישית: אני בן 70, 43 שנים רופא פעיל, קלינאי ומנהל, ו-4 שנים גם חולה: לויקמיה, כימותרפיה, השתלת מיח-עצם, מחלת-השתל, טיפול קשה בסטרואידים, איבוד-משקל ודלדול-שרירים, פקקת ורידים – בקיצור, כל "האריסון" –  ה- Textbookשל הרפואה – עברתי דרכו.

החלמתי וחזרתי לעבוד, לטפל, ולנהל ולחיות את חיי עם משפחתי ועם נכדיי ועם הצוות שלי. זו בחירתי, ולא ביקשתי לא מביבי, לא מאדלשטיין, לא מגמזו, לא מחזי לוי, לא מגרוטו, לא משרון אלרעי וגם לא מברבש, לסגור אותי בבית או לבודד אותי או להגן עלי נגד רצוני. אל תתייחסו אלי כזקן או חסר-ישע. תסבירו לי ואני אחליט.

אני לא פוחד מגליה רהב המפחידה ולא מקרן נעבעך המהנהנת קטסטרופות.

אני, כרופא וסתם כאדם חושב, לא מאמין למילה אחת שלכם. הנתונים שלכם אינם אמיתיים. אינכם קוראים נכון את המאמרים. אתם משמיעים אמירות חסרות-שחר ואתם מפחידים את הפוליטיקאים ואת הציבור. למה אתם כופים לעטות מסיכות באוויר הפתוח וקונסים את העבריינים שיצרתם? ולמה סגרתם את הים ואת בתי-הספר?

פרופסור חזי לוי היקר: רפואה היא מקצוע מבוסס-עובדות. אני יודע שלמדת זאת מזמן. לא מציעים תרופות שאינן יעילות, ותופעות-הלוואי שלהן עולות על  תועלתן  (ע"ע "סגר").

אנא עשה את מה שבאמת צריך: עוד מחלקות בבתי-החולים שתשרתנה גם את ילדינו אחרי שתתפכחו ממגיפת החרדה. אני מבקש: תנו לי ולחבריי אמצעים, הן בבתי-החולים והן בקהילה, ואנחנו נטפל בכל החולים, עם כל המחלות. תמיד. לא נקרוס. אנחנו משרתים את הציבור בתת-תנאים כבר הרבה שנים ונמשיך לעשות זאת גם להבא במסירות, במקצועיות ובאנושיות.

אל תמליצו להפעיל על הציבור גזרות שאינן מועילות. לכל הפחות – זה אינו מקצועי. ואולי אף יותר.

 

ד"ר אמיר שחר

מנהל המערך לרפואה דחופה "לניאדו"

מומחה ברפואה פנימית, קרדיולוגיה, מינהל רפואי, רפואה דחופה

מנהל לשעבר של מלר"ד "שיבא"

מנהל לשעבר של בתי-חולים גריאטריים וסגן-מנהל בית-חולים כללי

 01/12/2020

דר' אמיר שחר 17.11.2020 מאמרים

מנהל המערך לרפואה דחופה "לניאדו", מומחה ברפואה פנימית, קרדיולוגיה, מינהל רפואי, רפואה דחופה
מנהל לשעבר של מלר"ד "שיבא", מנהל לשעבר של בתי-חולים גריאטריים וסגן-מנהל בית-חולים כללי